אנחנו צריכים להיות זהירים אפילו עם מה שאנחנו חושבים

נקישות חזקות על דלת הדירה שלי העירו אותי בשש בבוקר. אני גרה בבניין שקט מאוד, ויש לי פעמון, אבל אלו לא היו זמנים רגילים. זה היה במרץ 2014. במשך חודש, אנשים צעדו ברחובות והפגינו נגד הממשלה שלנו, לאורך כל וונצואלה.

Loud knocks on the door of my apartment woke me up at 6am one morning. I live in a very quiet building, and I have a doorbell. But these were not normal times. It was March 2014. For a month, people had been marching on the streets, demonstrating against our government, all across Venezuela.

כשהמחאה התחילה ואיתה גם התעמתויות עם שוטרים וחסימות מרבית הדרכים המרכזיות, אזרחים פנו לרשת החברתית כדי ללמוד על המאורעות. טלוויזית הכבלים הוונצולנית והרדיו היו נתונים תחת צנזורה עצמית כבדה וסיקרו באופן חלקי את מה שקרה בשטח. אם מתוך כוונה להשתתף או רק כדי להבין אם יוכלו להגיע לעבודה באותו היום, אנשים שיצאו לרחובות מצאו את עצמם משדרים את תקיפות השוטרים מהטלפונים הסלולאריים שלהם.

When the protests began causing clashes with police and blockages on major public roads, citizens turned to social media to learn about the events. Venezuelan broadcast television and radio suffer heavily from self-censorship and offered little coverage of what was happening on the ground. Whether intending to participate or just to find out if they would be able to get to work that day, people who ventured out to the streets ended up broadcasting the police attacks from their mobile phones.